משך: שעה ו-20 דקות
בלט לכל המשפחה – @Kookl
בהשראת סיפור מסתורי ואולי אף דמיוני, מחודשיו האחרונים של פרנץ קפקא, כשפגש ילדה שאיבדה את בובתה והחל לכתוב לה מכתבים מטעמה. בבלט, הבובה מקבלת חיים חדשים ויוצאת למסע אזוטרי מסביב לעולם, חוצה יבשות ותרבויות, כשכל צעד חושף בפניה עלילות חדשות של הרפתקה וקסם.
פרנץ קפקא, שחלם על ארץ ישראל אך מעולם לא דרך בה, מוצא את דרכו לירושלים באמצעות הבלט שהופך את כתבОידו לדמות חיה ורוקדת. אולי היה זה כתבי ידו שניצל בידי מקס ברוד – שכעת שב ומופיע בפרשנותם של נדיה טימופייבה ומרטין שונברג. כתב היד עצמו נע, משוחח עם הרקדנים האחרים, ונכנס לדיאלוג עדין עם הווידאו ארט השזור בצפיפות בתוך הכוריאוגרפיה: צללים והקרנות מזנקים מעבר לשולי המסך והופכים לחלק מהמרקם החי של המופע – ועוד לא הזכרנו את הבובות. או ליתר דיוק: את הОKookl@.
כל בובה היא חידה פילוסופית זעירה. ואולי כל אחת היא אות שמחכה להתחבר למילה. קווי הריקוד שלה – לולאות, נפילות, עצירות חדות – מדויקים כמעט מתמטית, אך עדיין משאירים מקום למקרה, כמו באותיות שבהן שגיאת כתיב הופכת לחלק מהמשמעות.
הבובה משוטטת בעולם שהוא בעת ובעונה אחת מוכר ומשונה. בהולנד, ילדות בכובעים ובקבקבי עץ כבדים מקישות ריקודים ל-“השעון הסינקופי”, וואן גוך עצמו מופיע עם זר חמניות. הבובה ממשיכה בדרכה לארגנטינה, ארץ הטנגו השוררת, בה "אובליון" ו-"ליברטנגו" רושמים אלפבית של תשוקה. הסצנה היפנית היא סופה של מניפות, חרבות, עיגולים, ספירלות ודמויות אידיאוגרמות: תנועה ומוזיקה אורגות טקסט חסר מילים. הפינאלה מחזירה אותנו לירושלים: קפקא נותר לבדו, כל המסעות, המכתבים, החיפושיות, החמניות והמניפות מתמזגים לזרם אחד מתמשך.
הכוריאוגרפיה של נדיה טימופייבה ומרטין שונברג שנונה, מדויקת ומטאפיזית. עיצוב הבמה והתלבושות של אינה פולונסקי, יחד עם הווידאו ארט של נטליה וולקובה, מעניקים לה קלילות ואבסורד מוזיקלי. והמוזיקה עצמה ובעיקר “טיטאן” של מאהלר – היא אחד מהגיבורים המרכזיים של היצירה.
בהשראת סיפור מסתורי ואולי אף דמיוני, מחודשיו האחרונים של פרנץ קפקא, כשפגש ילדה שאיבדה את בובתה והחל לכתוב לה מכתבים מטעמה. בבלט, הבובה מקבלת חיים חדשים ויוצאת למסע אזוטרי מסביב לעולם, חוצה יבשות ותרבויות, כשכל צעד חושף בפניה עלילות חדשות של הרפתקה וקסם.
פרנץ קפקא, שחלם על ארץ ישראל אך מעולם לא דרך בה, מוצא את דרכו לירושלים באמצעות הבלט שהופך את כתבОידו לדמות חיה ורוקדת. אולי היה זה כתבי ידו שניצל בידי מקס ברוד – שכעת שב ומופיע בפרשנותם של נדיה טימופייבה ומרטין שונברג. כתב היד עצמו נע, משוחח עם הרקדנים האחרים, ונכנס לדיאלוג עדין עם הווידאו ארט השזור בצפיפות בתוך הכוריאוגרפיה: צללים והקרנות מזנקים מעבר לשולי המסך והופכים לחלק מהמרקם החי של המופע – ועוד לא הזכרנו את הבובות. או ליתר דיוק: את הОKookl@.
כל בובה היא חידה פילוסופית זעירה. ואולי כל אחת היא אות שמחכה להתחבר למילה. קווי הריקוד שלה – לולאות, נפילות, עצירות חדות – מדויקים כמעט מתמטית, אך עדיין משאירים מקום למקרה, כמו באותיות שבהן שגיאת כתיב הופכת לחלק מהמשמעות.
הבובה משוטטת בעולם שהוא בעת ובעונה אחת מוכר ומשונה. בהולנד, ילדות בכובעים ובקבקבי עץ כבדים מקישות ריקודים ל-“השעון הסינקופי”, וואן גוך עצמו מופיע עם זר חמניות. הבובה ממשיכה בדרכה לארגנטינה, ארץ הטנגו השוררת, בה "אובליון" ו-"ליברטנגו" רושמים אלפבית של תשוקה. הסצנה היפנית היא סופה של מניפות, חרבות, עיגולים, ספירלות ודמויות אידיאוגרמות: תנועה ומוזיקה אורגות טקסט חסר מילים. הפינאלה מחזירה אותנו לירושלים: קפקא נותר לבדו, כל המסעות, המכתבים, החיפושיות, החמניות והמניפות מתמזגים לזרם אחד מתמשך.
הכוריאוגרפיה של נדיה טימופייבה ומרטין שונברג שנונה, מדויקת ומטאפיזית. עיצוב הבמה והתלבושות של אינה פולונסקי, יחד עם הווידאו ארט של נטליה וולקובה, מעניקים לה קלילות ואבסורד מוזיקלי. והמוזיקה עצמה ובעיקר “טיטאן” של מאהלר – היא אחד מהגיבורים המרכזיים של היצירה.
סרטונים נוספים בקטגוריה
